תנ"ך על הפרק - במדבר לא - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

במדבר לא

148 / 929
היום

הפרק

מלחמה במדין, הגעלת וטבילת כלים, חלוקת השלל מהמלחמה

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ׃וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־יְהוָ֖ה בְּמִדְיָֽן׃אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא׃וַיִּמָּֽסְרוּ֙ מֵאַלְפֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף חֲלוּצֵ֥י צָבָֽא׃וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָם וְאֶת־פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן־אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹצְר֥וֹת הַתְּרוּעָ֖ה בְּיָדֽוֹ׃וַֽיִּצְבְּאוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר׃וְאֶת־מַלְכֵ֨י מִדְיָ֜ן הָרְג֣וּ עַל־חַלְלֵיהֶ֗ם אֶת־אֱוִ֤י וְאֶת־רֶ֙קֶם֙ וְאֶת־צ֤וּר וְאֶת־חוּר֙ וְאֶת־רֶ֔בַע חֲמֵ֖שֶׁת מַלְכֵ֣י מִדְיָ֑ן וְאֵת֙ בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֔וֹר הָרְג֖וּ בֶּחָֽרֶב׃וַיִּשְׁבּ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־נְשֵׁ֥י מִדְיָ֖ן וְאֶת־טַפָּ֑ם וְאֵ֨ת כָּל־בְּהֶמְתָּ֧ם וְאֶת־כָּל־מִקְנֵהֶ֛ם וְאֶת־כָּל־חֵילָ֖ם בָּזָֽזוּ׃וְאֵ֤ת כָּל־עָרֵיהֶם֙ בְּמ֣וֹשְׁבֹתָ֔ם וְאֵ֖ת כָּל־טִֽירֹתָ֑ם שָׂרְפ֖וּ בָּאֵֽשׁ׃וַיִּקְחוּ֙ אֶת־כָּל־הַשָּׁלָ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַמַּלְק֑וֹחַ בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃וַיָּבִ֡אוּ אֶל־מֹשֶׁה֩ וְאֶל־אֶלְעָזָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן וְאֶל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הַשְּׁבִ֧י וְאֶת־הַמַּלְק֛וֹחַ וְאֶת־הַשָּׁלָ֖ל אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה אֶל־עַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃וַיֵּ֨צְא֜וּ מֹשֶׁ֨ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן וְכָל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לִקְרָאתָ֑ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה׃וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כָּל־נְקֵבָֽה׃הֵ֣ן הֵ֜נָּה הָי֨וּ לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בִּדְבַ֣ר בִּלְעָ֔ם לִמְסָר־מַ֥עַל בַּיהוָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וַתְּהִ֥י הַמַּגֵּפָ֖ה בַּעֲדַ֥ת יְהוָֽה׃וְעַתָּ֕ה הִרְג֥וּ כָל־זָכָ֖ר בַּטָּ֑ף וְכָל־אִשָּׁ֗ה יֹדַ֥עַת אִ֛ישׁ לְמִשְׁכַּ֥ב זָכָ֖ר הֲרֹֽגוּ׃וְכֹל֙ הַטַּ֣ף בַּנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר הַחֲי֖וּ לָכֶֽם׃וְאַתֶּ֗ם חֲנ֛וּ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כֹּל֩ הֹרֵ֨ג נֶ֜פֶשׁ וְכֹ֣ל ׀ נֹגֵ֣עַ בֶּֽחָלָ֗ל תִּֽתְחַטְּא֞וּ בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י אַתֶּ֖ם וּשְׁבִיכֶֽם׃וְכָל־בֶּ֧גֶד וְכָל־כְּלִי־ע֛וֹר וְכָל־מַעֲשֵׂ֥ה עִזִּ֖ים וְכָל־כְּלִי־עֵ֑ץ תִּתְחַטָּֽאוּ׃וַיֹּ֨אמֶר אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י הַצָּבָ֔א הַבָּאִ֖ים לַמִּלְחָמָ֑ה זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃אַ֥ךְ אֶת־הַזָּהָ֖ב וְאֶת־הַכָּ֑סֶף אֶֽת־הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֶת־הַבַּרְזֶ֔ל אֶֽת־הַבְּדִ֖יל וְאֶת־הָעֹפָֽרֶת׃כָּל־דָּבָ֞ר אֲשֶׁר־יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ תַּעֲבִ֥ירוּ בַמָּֽיִם׃וְכִבַּסְתֶּ֧ם בִּגְדֵיכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וּטְהַרְתֶּ֑ם וְאַחַ֖ר תָּבֹ֥אוּ אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃שָׂ֗א אֵ֣ת רֹ֤אשׁ מַלְק֙וֹחַ֙ הַשְּׁבִ֔י בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה אַתָּה֙ וְאֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְרָאשֵׁ֖י אֲב֥וֹת הָעֵדָֽה׃וְחָצִ֙יתָ֙ אֶת־הַמַּלְק֔וֹחַ בֵּ֚ין תֹּפְשֵׂ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה הַיֹּצְאִ֖ים לַצָּבָ֑א וּבֵ֖ין כָּל־הָעֵדָֽה׃וַהֲרֵמֹתָ֨ מֶ֜כֶס לַֽיהוָ֗ה מֵאֵ֞ת אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ הַיֹּצְאִ֣ים לַצָּבָ֔א אֶחָ֣ד נֶ֔פֶשׁ מֵחֲמֵ֖שׁ הַמֵּא֑וֹת מִן־הָאָדָם֙ וּמִן־הַבָּקָ֔ר וּמִן־הַחֲמֹרִ֖ים וּמִן־הַצֹּֽאן׃מִמַּֽחֲצִיתָ֖ם תִּקָּ֑חוּ וְנָתַתָּ֛ה לְאֶלְעָזָ֥ר הַכֹּהֵ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהוָֽה׃וּמִמַּחֲצִ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל תִּקַּ֣ח ׀ אֶחָ֣ד ׀ אָחֻ֣ז מִן־הַחֲמִשִּׁ֗ים מִן־הָאָדָ֧ם מִן־הַבָּקָ֛ר מִן־הַחֲמֹרִ֥ים וּמִן־הַצֹּ֖אן מִכָּל־הַבְּהֵמָ֑ה וְנָתַתָּ֤ה אֹתָם֙ לַלְוִיִּ֔ם שֹׁמְרֵ֕י מִשְׁמֶ֖רֶת מִשְׁכַּ֥ן יְהוָֽה׃וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה וְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וַיְהִי֙ הַמַּלְק֔וֹחַ יֶ֣תֶר הַבָּ֔ז אֲשֶׁ֥ר בָּזְז֖וּ עַ֣ם הַצָּבָ֑א צֹ֗אן שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֛לֶף וְשִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵֽשֶׁת־אֲלָפִֽים׃וּבָקָ֕ר שְׁנַ֥יִם וְשִׁבְעִ֖ים אָֽלֶף׃וַחֲמֹרִ֕ים אֶחָ֥ד וְשִׁשִּׁ֖ים אָֽלֶף׃וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם מִן־הַ֨נָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר כָּל־נֶ֕פֶשׁ שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָֽלֶף׃וַתְּהִי֙ הַֽמֶּחֱצָ֔ה חֵ֕לֶק הַיֹּצְאִ֖ים בַּצָּבָ֑א מִסְפַּ֣ר הַצֹּ֗אן שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹשִׁ֣ים אֶ֔לֶף וְשִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃וַיְהִ֛י הַמֶּ֥כֶס לַֽיהוָ֖ה מִן־הַצֹּ֑אן שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת חָמֵ֥שׁ וְשִׁבְעִֽים׃וְהַ֨בָּקָ֔ר שִׁשָּׁ֥ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָ֑לֶף וּמִכְסָ֥ם לַיהוָ֖ה שְׁנַ֥יִם וְשִׁבְעִֽים׃וַחֲמֹרִ֕ים שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת וּמִכְסָ֥ם לַֽיהוָ֖ה אֶחָ֥ד וְשִׁשִּֽׁים׃וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָ֑לֶף וּמִכְסָם֙ לַֽיהוָ֔ה שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים נָֽפֶשׁ׃וַיִּתֵּ֣ן מֹשֶׁ֗ה אֶת־מֶ֙כֶס֙ תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֔ה לְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וּמִֽמַּחֲצִ֖ית בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ חָצָ֣ה מֹשֶׁ֔ה מִן־הָאֲנָשִׁ֖ים הַצֹּבְאִֽים׃וַתְּהִ֛י מֶחֱצַ֥ת הָעֵדָ֖ה מִן־הַצֹּ֑אן שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹשִׁ֣ים אֶ֔לֶף שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃וּבָקָ֕ר שִׁשָּׁ֥ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָֽלֶף׃וַחֲמֹרִ֕ים שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָֽלֶף׃וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה מִמַּחֲצִ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הָֽאָחֻז֙ אֶחָ֣ד מִן־הַחֲמִשִּׁ֔ים מִן־הָאָדָ֖ם וּמִן־הַבְּהֵמָ֑ה וַיִּתֵּ֨ן אֹתָ֜ם לַלְוִיִּ֗ם שֹֽׁמְרֵי֙ מִשְׁמֶ֙רֶת֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וַֽיִּקְרְבוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הַפְּקֻדִ֕ים אֲשֶׁ֖ר לְאַלְפֵ֣י הַצָּבָ֑א שָׂרֵ֥י הָאֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֥י הַמֵּאֽוֹת׃וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עֲבָדֶ֣יךָ נָֽשְׂא֗וּ אֶת־רֹ֛אשׁ אַנְשֵׁ֥י הַמִּלְחָמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֵ֑נוּ וְלֹא־נִפְקַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ אִֽישׁ׃וַנַּקְרֵ֞ב אֶת־קָרְבַּ֣ן יְהוָ֗ה אִישׁ֩ אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א כְלִֽי־זָהָב֙ אֶצְעָדָ֣ה וְצָמִ֔יד טַבַּ֖עַת עָגִ֣יל וְכוּמָ֑ז לְכַפֵּ֥ר עַל־נַפְשֹׁתֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַזָּהָ֖ב מֵֽאִתָּ֑ם כֹּ֖ל כְּלִ֥י מַעֲשֶֽׂה׃וַיְהִ֣י ׀ כָּל־זְהַ֣ב הַתְּרוּמָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֵרִ֙ימוּ֙ לַֽיהוָ֔ה שִׁשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר אֶ֛לֶף שְׁבַע־מֵא֥וֹת וַחֲמִשִּׁ֖ים שָׁ֑קֶל מֵאֵת֙ שָׂרֵ֣י הָֽאֲלָפִ֔ים וּמֵאֵ֖ת שָׂרֵ֥י הַמֵּאֽוֹת׃אַנְשֵׁי֙ הַצָּבָ֔א בָּזְז֖וּ אִ֥ישׁ לֽוֹ׃וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶת־הַזָּהָ֔ב מֵאֵ֛ת שָׂרֵ֥י הָאֲלָפִ֖ים וְהַמֵּא֑וֹת וַיָּבִ֤אוּ אֹתוֹ֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד זִכָּר֥וֹן לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
מאת המדינים. והלא מואבים היו תחלה לדבר אר"ל תחלת סבת ההסתה שהסית ויעץ בלעם לבלק כנגד ישראל היה מואב, וכדכתיב ריש פ' בלק ויגר מואב, ויאמר מואב אל זקני מדין. , אלא שעשו שלום עם מדין להלחם בישראל, ולמה נאמר מדינים, שהיו מתדיינים עם ישראל בשהיה להם דין ומדון עם ישראל, ומדון עם מדין הוא לשון נופל על לשון, ולכן נקראת הנקמה ע"ש מדין. והא שעשה מואב עם מדין שלום ביניהם, מבואר לפנינו ריש פרשה בלק. –
ועיין בילקוט כאן איתא עוד דרשה על פסוק זה בזה"ל, נקום נקמת המדינים, נקום נקמת, אחת כנגד מדין ואחת כנגד מואב, והלא מואב היה תחלה בעצה רעה על ישראל, ומה נשתנה מדין ממואב שנאמר נקום מאת המדינים, ובמואב כתיב (פ' דברים) אל תצר את מואב, אלא שהיה דוד עתיד לצאת ממואב, א"ל הקב"ה לישראל המתינו לי, מציאה יש לי ביניהם, אקחנה מהם ואח"כ עשו נקמה בהם, וכן מצינו שכיון שבא דוד מסרו הקב"ה בידו שנאמר ויך את מואב, ע"כ, וקיצור מדרשה זו באה בגמ' ב"ק ל"ח ב', כבסמוך.
ועפ"י דרשה זו יתיישב היטב קושית התוס' בב"ק שם במה דאיתא שם בגמ' על מה שצוה הקב"ה את משה אל תצר את מואב, וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות [עד שהיה דרוש להקב"ה לצותו], אלא נשא משה ק"ו בעצמו, אמר, ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה צרור את המדינים, מואבים עצמן לא כש"כ, אמר לו הקב"ה, לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית, ע"כ. והקשו התוס' ממ"ד במ"ר דכששלח דוד את יואב אל ארם נהרים ואל ארם צובה פגע במואבים וביקש לאבדם והביאו לו אסטראות [תעודות] שלהם אל תצר את מואב, והשיב דוד שהם פרצו גדר תחלה דכתיב וישלח מלאכים אל בלעם וכו', ומשמע שמאותה שעה הותר, ותירצו דדחויא בעלמא השיב וכו' עכ"ל. ולענ"ד זה דוחק, אבל האמת, כי עפ"י דרשת הילקוט הנ"ל מבואר בפשיטות מאד, דרק עד שנולדה רות קיים הצווי אל תצר את מואב, וממילא בימי דוד הותר, ודו"ק. [ספרי]. אחר תאסף. אמר ר׳ יצחק, עיטור סופרים הלכה למשה מסיני, ואחר תאסף עיטור סופרים הוא געטור סופרים נקרא תיבות יתירות שנכתבו ליפות הלשון, ונקראות עיטור לפי שהן מעטרין את הלשון, כמו הכא אחר תאסף דהיה אפשר לכתוב ותאסף וכתב אחר לתפארת הלשון, והוא הלכה למשה מסיני ואסור לשנות מזה. .
(שם ל"ז ב׳) אחר תאסף. להודיע שבחן של פרנסי ישראל שאין נפטרין מן העולם עד שהן נוקמין נקמת ישראל שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם דטעם הדרשה הוא מה שתלה מיתת משה בנקמת מדין, וטעם הדבר בכלל שרואין הנקמה בחייהם הוא ע"ד הכתוב לא ישכב עד יאכל טרף, ישמח צדיק כי חזה נקם (תהלים נ"ח), כך נראה ע"ד הפשט, אך לפי"ז אינו מבואר ברחבה הלשון להודיע שבחן, ויותר היה מכוון הלשון להודיע מעלתן או גדולתן.
ולכן נראה דהמאמר בא בספרי כאן בקצור, וצ"ל כמו שהוא במלואו במ"ר כאן, להודיע שבחו של משה, אלו היה רוצה לחיות עוד כמה שנים היה חי, שהרי הקב"ה אמר לו נקום ואחר תאסף תלה מיתתן בנקמת מדין [ר"ל והיה יכול לאחר הנקמה וממילא היה בטוח בחייו], אלא אמר משה, וכי בשביל שאחיה תתעכב נקמת ישראל, מיד וידבר משה אל העם החלצו וגו', ע"כ, וזה הוא באמת שבח גדול למשה, ולפי"ז הלשון והענין מבואר. [ספרי]. החלצו מאתכם. מהו החלצו – שלופא מביתא לקרבא הדשורש חלץ אפשר לפרש מלשון שילוף כמו וחלצה נעלו, וגם מלשון זירוז והתעוררות לתוספת אומץ הגוף, כמו ועצמותיך יחליץ (ישעיה נ"ח), ומפרש דכאן הפירוש שיכינו עצמם לצאת מביתם למלחמה, דלא סגי בזירוז לבד בלא יציאה לדרך. ועיקר הדרשה היא מהמלה,,מאתכם". .
(יבמות ק"ב ב׳) אתם ואת פינחס. אותם – אלו סנהדרין ושתי פעמים אותם כתיב בפסוק זה וישלח אותם משה לצבא אותם ואת פינחס, ומדייק יתור המלה אותם השני. , פינחס – זה משוח מלחמה, וכלי הקודש – זה ארון ולוחות שבו, וחצוצרות התרועה – אלו השופרות זדריש שלקחו כל אלה הדברים בצאתם למלחמה לידע ולהודיע כי מלחמת מצוה היא לנקום נקמת ה' במדין. .
(סוטה מ"ג א') אתם ואת פינחס. מגיד שהם שקולים כפינחס ופינחס שקול כנגד כולם חיתבאר ע"פ מ"ד בספרי ס"פ עקב וישלח יהושע מרגלים לאמר לכו ראו את הארץ ואת יריחו, והלא יריחו בכלל הארץ היתה ולמה יצאה, אלא מגיד שהיתה קשה כנגד כולם [כנגד כל הערים], כיוצא בו אתה אומר (ש"ב ב') ויפקדו מאנשי דוד תשעה עשר איש ועשהאל והלא עשהאל בכלל היה ולמה יצא, מגיד שהיה קשה כנגד כולם, וכן (מ"ב י"א) והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה והלא בת פרעה בכלל היתה ולמה יצאה מגיד שהיה מחבבה יותר מכולן, ע"כ, וגם כאן כונת הדרשה דמדכתיב וישלח אותם משה אותם ואת פינחס והלא פינחס בכלל סנהדרין היה ולמה יצא מגיד שהיה שקול כנגד כולם. [ספרי]. ויצבאו וגו׳. הקיפוה מד׳ רוחותיה, ר׳ נתן אומר, נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו טר"ל הניח מקום למי שירצה לברוח יברח. והרמב"ם בפ"ו ממלכים ה"ז כתב וז"ל, כשצרין על עיר לתפשה אין מקיפין אותה מארבעה רוחותיה אלא משלש רוחות ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו, שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה מפי השמועה למדו שבכך צוהו, והכ"מ הביא את הספרי מהסמ"ג והוא פלא.
ולא נתבאר למה פסק הרמב"ם כר' נתן נגד חכמים, וגם לא נתבאר יפה הלשון מפי השמועה למדו שבכך צוהו איפה מרומזת שמועה זו, וגם מניין לו לר' נתן חידושו זה. ויתכן לומר שסמך על מ"ש בירושלמי שביעית פ"ו ה"א, שלש פרסטיניות [הודעות גלויות] שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ, ואחת מהן מי שרוצה להפנות [כלומר לברוח] יפנה, ע"כ, והנה אינו מבואר מניין למד יהושע כן, וצ"ל דלמד ממלחמת משה שעשה כן, הרי מוכח כדעת ר' נתן שהניחו מקום לברוח, ועל ברייתא זו סמך ר' נתן לחדש חידושו, ומכיון שסתם ברייתא כר"נ לכן פסק הרמב"ם כותיה, וזו היא גם כונת הלשון מפי השמועה למדו, כלומר מפי השמועה ממנהג יהושע למדו שכך נצטוה משה.
ובטעם הפרצה מרוח רביעית י"ל משום דאם לא הניחו להם כל פתח להמלט היו לוחמים כולם כמתיאשים עד שארית כחותיהם, והיה קשה כבושם לפני ישראל, משא"כ אם יש מקום לנוס ולהמלט. .
(שם) ואת בלעם. בלעם מאי בעי התם יוהלא מארם נהרים היה כמבואר בפ' בלק. , א"ר יוחנן, שהלך ליטול שכר כ"ד אלף שהפיל מישראל, אמר רב, היינו דאמרי אינשי, גמלא אזלא למבעי קרני, אודניה דהוו ליה גזיזין מיניה יאגמל ביקש קרנים וחתכו גם אזניו, כך בלעם ביקש שכר והרגוהו. .
(סנהדרין ק"ו א') ויקצף משה. אמר להם, שמא חזרתם לקלקולכם הראשון יבמפרש ענין הקצף שכעס משה כשראה שהחיו הנקבות ואמר שמא חזרתם לקלקולכם הראשון של מעשה שטים לזנות אל בנות מואב. , אמרו לו, לא נפקד ממנו איש יגלשון הפסוק לקמן מ"ט שכך השיבו, וס"ל כמ"ד ביבמות ס"א א' לא נפקד ממנו איש לעבירה, ועיי"ש לפנינו ובאות הסמוך. , אמר להם, אם כן כפרה למה ידשאמרו בעצמם (פ' נ') ונקרב את קרבן ה' אצעדה וגו' לכפר על נפשותינו, ודריש המשך הפסוקים שבכאן ושבסמוך על סדר הענין אע"פ שלא נכתבו סמוכין. , אמרו לו, אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו טווכמבואר בדרשה לקמן פסוק נ' מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה מפני שזנו עיניהם מן הערוה, ועוד יש בגמרא דרשה על הלשון ויקצוף משה ויבא בסמוך פ' כ"א. .
(שבת ס"ד א׳) על פקודי החיל. מגיד שאין הסרחון תלוי אלא בגדולים טזיען כי המון העם שומע לפקידים ולא שייך לכעוס על ההמון, וכאן היו הפקידים טועים שדנו דין מלחמה זו כשאר מלחמות שאינם בשבע אומות דכתיב בהו רק הנשים והטף תבוז לך, וקצף משה על שלא הבינו שאינה דומה מלחמה זו ליתר מלחמות להחיות הנקבות, שהרי כאן הן הנה היו לבני ישראל על דבר פעור וכו'. [ספרי]. ידעת איש. בראויה להבעל הכתוב מדבר, או אינו אלא נבעלה ממש׳ כשהוא אומר וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר, הוי אומר בראויה להבעל הכתוב מדבר יזר"ל דהלשון וכל אשה יודעת איש משמע הא זו שאינה יודעת איש קיימו, מכלל דהטף בנשים בין ידעו ובין לא ידעו יקיימו [דאל"ה הו"ל לכלול נשים וטף כאחד] ואח"כ כתיב וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו, משמע הא ידעו – הרוגו, וא"כ סותר עצמו הכתוב, ולכן צ"ל דידיעה שבכאן ענינו לא נבעלה ממש אלא ראויה לידע, ומתבאר מזה, שכיון על כל אשה הראויה לביאה, דהיינו כל שהיא יתר על ג' שנים, ועיין בתוס', ומפרש בגמרא היכי הוו ידעי אם ראויה לידע או לא, העבירוה לפני הציץ וזו שראויה פניה מוריקות, יעו"ש. .
(יבמות ס"ב) החיו לכם. לעבדים ולשפחות יחבאור הענין, כי דעת ר' שמעון בן יוחאי בגמרא דגיורת פחותה מג' שנים כשרה לכהונה דכתיב החיו לכם והרי פינחס היה עמהם כדכתיב וישלח אותם משה ואת פינחס, ורבנן פליגי עליה וס"ל דפסולה לכהונה, ומה שאמר החיו לכם פירושו לשפחות, והכי קיי"ל דגיורת אסורה לכהונה משום זונה, מפני שבאה מעם השטופים בזמה, וכמבואר לפנינו בפ' אמור בפ' אשה זונה. .
(שם שם) וכל נגע בחלל. מלמד שאע"פ שאין העובדי כוכבים מטמאין באהל אבל במגע ובמשא מטמאין יטהא דאין עובדי כוכבים מטמאין באהל מבואר לפנינו בפ' חקת בפסוק אדם כי ימות באהל. ועיין השייך לענין דין זה בשו"ת הרמב"ם סי' ס"ה [דפוס לפסיא]. .
(יבמות ס"א א׳) אתם ושביכם. הקיש שבוייהם להם, מה אתם טעונים הזאה בשלישי ובשביעי אף שביכם טעונים הזאה בשלישי ובשביעי כאין הפירוש שהשבויים צריכים הזאה להטהר מטומאה, יען אין העובדי כוכבים מקבלים טומאה, אלא ר"ל אף שביכם כשיתגיירו יהיו צריכים הזאה, ואמנם אין זה אלא מדבריהם, והדרשה אסמכתא. ובספרי איתא הלשון אתם ושביכם מה אתם בני ברית אף שביכם בני ברית, והנה כאן לא היו שבויים מישראל, ולכן יש לצרף כונת הלשון למה שכתבנו דכשיבאו לברית יהיו צריכין הזאה. ורש"י פי' בא"א. .
(ירושלמי פסחים פ"ח ה"ח) וכל בגד וגו׳. נאמר כאן בטמא מת בגד ועור ונאמר להלן בשרץ בגד ועור (פ׳ שמיני) מה להלן לא טמא אלא טוי ואריג אף כאן לא טמא אלא טוי ואריג כאושם בשרץ ילפינן דדוקא טוי ואריג מטמא מדכתיב שם או שק ומדמינן לשק כמבואר שם, ועיין מש"כ שם בפ' שמיני השייך לענין זה. .
(שבת ס"ד א׳) וכל מעשה עזים. להביא דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים, משאר בהמה וחיה מניין ת"ל וכל מעשה, א"כ מה ת"ל עזים, פרט לעופות כבר"ל חוץ מכלים הנעשים מעצמות העוף אין מקבלים טומאה מן התורה, ואי הוי כתוב בהמה או חיה היה כולל גם עופות, ועיין בב"ק נ"ד ב' וצע"ק. .
(חולין כ"ה ב׳) ויאמר אלעזר. תניא, ר׳ אלעזר אומר, כל המורה הלכה בפני רבו מורידין אותו מגדולתו, שנאמר ויאמר אלעזר הכהן זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה, אע"פ דאמר אשר צוה ה׳ את משה אפ"ה איענש, דכתיב (פ׳ פינחס) ולפני אלעזר הכהן יעמוד, ולא אשכחן דאצטריך ליה יהושע כגעיין מש"כ ברחבה השייך לדרשה זו לעיל בפ' פינחס בפסוק המצויין. .
(עירובין ס"ג א׳) ויאמר אלעזר. אמר ריש לקיש, כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, דכתיב (פ׳ י"ד) ויקצף משה וכתיב ויאמר אלעזר הכהן זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ את משה, מכלל דמשה נתעלמה ממנו הלכה כדדאי אפשר לומר דמשה מסר לו לצוות על כך, דא"כ לא הו"ל לחלק הצווי מקצת לו ומקצת לאלעזר כמבואר שעל דיני טהרה צוה הוא בעצמו, והו"ל ביחד עם זה לצוות גם על טהרת כלים, אלא ודאי שנתעלם ממנו צורך הצווי. ועיין באדר"ן פ"א מ"י מפרש ע"פ דרשה זו את המאמר באבות הוו מתונים בדין, ונ"ל דהכונה שיתיישבו היטב, דאל"ה אפשר לטעות בדין ומתוך כך לבא לידי כעס ולשכוח ההלכה כולה. .
(פסחים ס"ו ב׳) אך את הזהב. מדאורייתא צריך חטוי כלי מתכות בטומאה חדשה, ושמעון בן שטח גזר אפילו בטומאה ישנה, מאי טעמא, משום גדר מי חטאת כהטומאה חדשה נקראה כלי שלא נשתנתה מצורתה מכפי שהיתה בעת טומאתה וטומאה ישנה היא ששברן וריתכן ועשה מהן כלים חדשים. וענין הגזירה משום גדר מי חטאת הוא משום דאל"ה מי שיטמא אצלו כליו לא ירצה להמתין ז' ימים לחטותם במי חטאת רק ישברם ויעשה מהן כלים חדשים וישתכח תורת מי חטאת. .
(שבת ט"ז ב') אך את הזהב. בכלים איירי, או אינו אלא אפילו גולמים, הרי אני דן, מתי ישראל מטמאין והרוגי מדין מטמאין, מה בשתי ישראל כלים מטמאין ולא גולמים אף בהרוגי מדין כלים מטמאין ולא גולמים כוובמתי ישראל כתיב מפורש והזה על הכלים, ועיין בחולין כ"ה ב' בטעם הדבר. [ספרי]. אך את הזהב. מכאן שצריך להעביר החלודה כזקודם ההגעלה, ולכן אם יש בכלי גומות שאינו יכול לנקותם אין מועיל לה הכשר, ודרשה זו הובאה בפירש"י כאן וברא"ש פ"ב דפסחים בשם הספרי ולפנינו בספרי כאן ליתא דרשה זו. וטעם הדיוק מלשון זה, משום דמשמע ליה אך את הזהב לבד תעבירו באש ולא הנוסף ודבוק לו דהיינו חלודה. [ספרי]. כל דבר. [כל ואפילו בטעמא בעלמא] מכאן למד ר׳ עקיבא לאיסור טעם כעיקר מן התורה כחבאור דין טעם כעיקר בארנו לעיל פ' נשא ו' ג' יעוי"ש. .
(נזיר ל"ז ב׳) כל דבר. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מניין למשמיע קול בכלי מתכות שהוא טמא, שנאמר כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש – אפילו דבור יבא באש כטהבאור הוא משום דקיי"ל דכל כלי מתכות אין מקבלין טומאה עד שתגמר מלאכתן אבל גולמי כלי מתכת אין מקבלין טומאה, וכמבואר בדרשה הקודמת, וישנם כלים כאלה שגמר מלאכתן הוא כשיהיו ראוים להשמיע קול כגון זוג העשוי לקטן להשמיע קול אינו מקבל טומאה רק בעינבל שלו מפני שעיקר הדבר שמשמיע קול הוא הענבל, כנודע, וא"כ עיקר הכלי משוי העינבל. ובזה הוא נותן סמך ורמז לדבר זה, דאפילו דבר שהוא רק להשמיע בכ"ז מחשב את הכלי לכלי, ומסמיך זה ע"ד אסמכתא וסימן מלשון כל דבר דמיותר הוא דהיה יכול לכתוב כל אשר יבא באש, ודו"ק. ורגילין חז"ל לדרוש דבר מלשון דבור בכ"מ בש"ס, כמו בגיטין ל"ז ב' וזה דבר השמיטה, ובמכות י"ב ב' וזה דבר הרוצח, ובב"מ ע"ה ב' כל דבר אשר ישך אפילו דבור, ובסנהדרין פ"ז א' דברי ריבות אלו החרמין וההקדשות שבאין ע"י דבור פה, ובספרי שופטים י"ז א' לא תזבח וגו' כל דבר אפילו פגול שבא ע"י דבור פה, ובתוספתא פאה פ"ד כי בגלל הדבר הזה בגלל הדבור, יעו"ש ועוד. וכ"ז הוא ע"ד אסמכתא. .
(שבת נ"ח ב׳) אשר יבא באש. כגון הסכינים והשפודין והאסכולות, וכל אשר לא יבא באש, כגון הקדרות והאלפסין והקומקומים והיורות לשלשה הראשונים הם שתשמישן ע"י האור בלא מים, וארבעה האחרונים הם שתשמישן ע"י מים רותחין. ופירש"י תעבירו במים מטבילו ודיו, ורמב"ן הרבה להקשות עליו, דאין הלשון תעבירו מורה על טבילה אלא תביאו במים, ולכן פירש דהכונה תעבירו במים – לכבסם ולשפשף אותם במים יפה עד שתסור חלודה שנדבק בהם מן האיסור וכו', יעו"ש. ותמיהני על זה, שבכמה מקומות מסתייע הרמב"ן מן התרגומים וכאן לא העיר שכדברי רש"י מפורש בתרגום יונתן בזה"ל, תעברון בארבעין סווין דמיא, הרי מפורש דהלשון תעבירון כאן פירושו טבילה, וכן נראה סמך ראיה לרש"י מאגדה דסנהדרין ל"ט א' עיקר טבילותא בנורא דכתיב וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים, דהכונה דהיכי דאי אפשר לטבול באש יטבלו במים, יעו"ש. והדיוק שדייק הרמב"ן בלשון העברה וביאה אינו מוכרח, דמאן יימר דהלשון תביאו במים דוקא הוא למובן טבילה ודילמא עיקר הוא לשון העברה, ואדרבה פשטות המובן תעבירו במים – שהמים יעברו עליהם דהיינו טבילה, וכמו (ירמיה ה') והמו גליו ולא יעברנהו, ועוד כהנה. ועיין בדרשה שאחר הבאה. [ספרי]. תעבירו באש. אמר רב חייא בריה דרב הונא, לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלאו נותן טעם לפגם הוא, מאי טעמא נותן טעם לפגם מותר לאהדבר קשה מאוד בעיני איך יתכן שהצווי היה רק על כלים בני יומן, שהרי כפי המתבאר מענין הפרשה היה צווי זה בבואם מן המלחמה, ובודאי לא היתה המלחמה והשביה והחזרה למחנה והצווי וההגעלה והטבילה הכל ביום אחד, ובהכרח צ"ל דהשבויין נשתמשו לעצמן במשך ימי שביין כמו שהיו רגילים בביתם, ועל כלים כאלו היה הצווי. ולדינא קיי"ל דכל הכלים צריכין הגעלה, דגזרינן שאינן בת יומן משום בת יומן, ובכלל, ענינים אלו ארוכים ורחבים הן ונתבארו בספרי הפוסקים די צרכן ולכן לא מצאנו לנכון לבאר כאן ענין זה. ועיין ביו"ד סי' ק"ג וסי' קכ"ב. .
(ע"ז ע"ה ב׳) וטהר. תניא, הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים אע"פ שמגעילן ומלבנן באור צריכים טבילה בארבעים סאה. מנה"מ, דאמר קרא תעבירו באש וטהר – הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת ואיזו היא זו טבילה לבפירש"י משום דהמלה וטהר מיותר הוא, עכ"ל. ונראה לבאר הענין, משום דזולת כאן לא מצינו בשום מקום בתורה שתעלה הטומאה ע"י האש, אלא רק ע"י טבילה או הזאה, ובהכרח צ"ל דשאני הכא, משום דעיקר ההעלאה לא מטומאה לטהרה רק מנבילה לכשירה, והעלאה כזו אינה עולה רק ע"י אש, אך לפי"ז אינו מבואר הלשון וטהר דלא יבא בעלמא כי אם על הטהרה הבאה לאחר הטומאה, וכאן דההעלאה היא מנבלה לכשרות הול"ל וכשר, או דלא הו"ל לומר כלל המלה וטהר, רק תעבירו באש ותו לא, והיינו יודעים שזו היא ההתרה, ולכן בזה שכתב וטהר רמז הכתוב שצריך להעלאה זו שע"י האש עוד העלאה אחרת שעליה יונח הלשון וטהר דהיינו טבילה, ור"ל שאחר העלאה באש צריך עוד לטבול במים, ודו"ק. –
אמנם עדיין אינו מתבאר טבילה זו על מה היא באה, אם כדי לגמור ההכשר, והיינו שהגעלה לבד אינה דיה להכשיר מגעולי עובדי כוכבים, או כי באה רק לטהרה מהטומאה שרבצה עליה בבית העובדי כוכבים ואינה שייכה לההכשר מידי נבילה, אלא ההכשר נגמר מיד אחר ההגעלה, ונ"מ בזה פשוטה לענין אם בשלו בדיעבד אחר ההגעלה או הליבון וקודם שנטבלה, אז אם הטבילה גומרת ההכשר אסור התבשיל ואם באה רק לטהרה בעלמא אבל ההכשר כבר נגמר, כשר, ויש עוד נ"מ.
והנה בירושלמי ע"ז פ"ה הלכה ט"ו מצאתי מפורש דבר זה בזה"ל, שאלו לר' ירמיה [ע"ד מין כלי של עובדי כוכבים], אמר, צריך טבילה לפי שיצאו מטומאת העובד כוכבים ונכנס לקדושת ישראל, ע"כ, הרי מבואר דטבילה זו אינה שייכא לההכשר רק לשם קדושה בעלמא.
ויש להביא ראיה מכרחת דגם הגמרא שלנו ס"ל דהטבילה אינה שייכת לגמר ההכשר אלא באה רק לשם קדושה משנוי הרשותים, מהא דאיתא בסוגיא כאן, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, אפילו כלים חדשים צריכין טבילה, דהא ישנים וליבנן כחדשים דמי, ואפ"ה בעי טבילה, ע"כ. ואי נימא דהטבילה באה רק לגמר ההכשר א"כ מאי ראיה מישנים ולבנן אחרי שהליבון עדיין לא גמר הכשרם, משא"כ חדשים שלא היו אסורים כלל מעולם, אלא ודאי דהוא לטהרה משינוי הרשותים, וממילא אין נ"מ מישנים לחדשים, אחרי דבשניהם יש שינוי רשות. .
(שם שם) אך במי נדה. תנא בר קפרא, מתוך שנאמר במי נדה שומע אני שצריך הזאה שלישי ושביעי, ת"ל אך חלק, א"כ מה ת"ל נדה, מים שנדה טובלת בהן, הוי אומר ארבעים סאה לגוהוי זה המאמר המשך ובאור להמאמר וטהר, לפי מש"כ באות הקודם דהפי' וטהר שלבד הליבון וההגעלה עוד יטבול הכלי במים מוסיף להשמיענו פרטי הטבילה שצריך מ' סאה. .
(ע"ז ע"ה ב׳) במי נדה. ואצטריך למכתב וטהר ואצטריך למכתב במי נדה, דאי כתב וטהר הו"א בכל דהו כתב במי נדה, ואי כתב במי נדה הו"א צריך הערב שמש כנדה כתב וטהר – לאלתר לדנסמך על הדרשה הקודמת דהלשון אך במי נדה יתחטא הוא פירוש של וטהר, ור"ל שיטבול במ' סאה כנדה, ומפרש למה אצטריך לכתוב שניהם ולא די אם כתב וטהר לבד היינו ג"כ יודעין שצריך מ' סאה כדין כל הטהרות, או שיכתוב אך במי נדה יתחטא ולא יכתוב וטהר.
והנה צריך באור מ"ש אי כתב וטהר הו"א בכל דהו, והא בכ"מ דכתיב וטהר פירושו במ' סאה, כמו בפ' מצורע וזבין וטומאת מת וכדומה, ומה נשתנה וטהר שבכאן. וי"ל ע"פ המבואר בפסחים י"ז ב' דיש כלים שכשרים להטביל גם ברביעית מים כגון מחטין וצנורות, יעו"ש. וא"כ הכא דבכלים איירי הו"א דכל הכלים צריכים מים לפי ערך גדלותם וכמותם, ולא מ' סאה, לכן צריך לכתוב במי נדה. –
ועיין בתוס' יומא ע"ח א' שטרחו למצוא מקור לטבילת נדה מן התורה, וכתבו דמדכתיב כאן אך במי נדה יתחטא הרי זה בא ללמד ונמצא למד שהנדה צריכה טבילה, יעו"ש. ועיין מש"כ בזה ס"פ מצורע כי שם מקומו. .
(שם שם) וכבסתם בגדיכם וגו׳. תניא, מניין למפץ במת שמטמא שבעת ימים, אמר רבא, אמר קרא וכבסתם בגדיכם ביום השביעי, כל טומאות שאתם מטמאין במת לא יהיו פחותין משבעת ימים להמפץ הוא מין מחצלת העשוי לשטות ויצא מכלל סתם בגד ועור וכלי, וכתיב כאן (פ' כ') וכל בגד וכל כלי עור וכל כלי עץ, וזה אינו מאחד מהם, ומפרש מניין שטומאתו שבעת ימים [ועל גוף טומאתן ילפי בגמרא מדרשה אחרת], ומשני דיליף מפסוק זה. ונראה דדריש מיתור הלשון בגדיכם כיון דכבר כתיב בפסוק כ' וכל בגד וגו' וכאן הוא מוסיף רק זמן החטוי, א"כ לא הו"ל לשנות המלה בגדיכם אלא הו"ל להסמיך פסוק זה לפסוק כ' ולכתוב וכבסתם ביום השביעי, אלא בא ביחוד לרבות כל מין בגד שהוא אפילו מפץ. .
(ב"ק כ"ה ב׳) אחד אחז מן החמשים. א"ר לוי, כתיב תקח אחד אחוז מן החמשים, כל שאתה אוחז ממקום אחר הרי הוא כזה, מכאן לשעור תרומה בעין בינוני – אחד מחמשים לויתור מלת אחוז דריש, ואע"פ דיש עוד שיעורים בתרומה, עיין יפה אחד מארבעים והרעה אחד מששים י' אך ע"פ הסברא אמרינן דמכוין לשיעור בינוני, דאלו לשיעור עין רעה הרי היתה כאן תרומה ביותר, אחת מחמש מאות ממחצית תופשי המלחמה, ועל עין יפה ג"כ א"א לומר שכיון, יען כי עין יפה מפורש שיעורו ביחזקאל מ"ה שהוא אחד מארבעים ודרשה זו הובאה ברש"י חולין קל"ז ב' בשם התוספתא ובתוס' יומא כ"ד א'. ומה שנוגע לכלל דין שיעור תרומה מבואר לפנינו במקומו ס"פ קרח. –
ועיין במנחות ע"ז ב' דמצות תרומת מכס זו היא רק מצוה לשעה ולא לדורות, כלומר שאין מחויבים בכל מלחמת הרשות להקריב לה' תרומת מכס כזו כענין שנאמר בדוד שהקדיש הכסף והזהב אשר נשא מכל הגוים (ד"ה א' י"ח), יעו"ש. וצ"ע ברמב"ן בסה"מ בשורש השלישי שר"ל בדעת בה"ג שזה מצוה לדורות, יעו"ש. .
(ירושלמי תרומות פ"ד ה"ב) ולא נפקד ממנו איש. מלמד שלא איקטול אפילו חד מישראל לזמפרש ולא נפקד איש – לא נפקד ממש, שלא נחסר, ואע"פ שיש דורשין ולא נפקד ממנו איש לעבירה כמבואר לעיל בפ' י"ד מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ועיין בסוגיא כאן עוד הכרח לפי' זה, ואין להאריך. .
(יבמות ס"א א׳) קרבן ה׳. ונקרב את קרבן ה׳ אצעדה וצמיד וגו׳, מלמד שאף קדשי בדק הבית נקראו קרבן לחדכל אלה היו למלאכת המשכן. ואמנם לא לכל דבר דינם כקרבן, כמו שבארנו בפ' אחרי בענין שחוטי חוץ שאם הקריב קדשי בדק הבית לפני ה' חוץ למחנה אינו חייב משום הקרבת חוץ, וכן לענין תמורה מבואר לפנינו בפ' בחקתי שקדשי בדק הבית אין עושין תמורה, יעו"ש, ורק לענין זה דינן כקרבן שמועלין בהם, ומבואר מכאן דנדבה שמנדבים לביה"מ נקראו קרבן, ועיין לפנינו ר"פ ויקרא. .
(יומא ס"ג ב׳) אצעדה וגו׳. אצעדה זה פריפסלא לטמין תכשיט שהיו משימין הנשים על רגליהן ונקרא אצעדה על שם צעד. , צמיד זה שיריא, כמה דאת אמר (פ׳ חיי) והצמידים על ידיה, טבעת זה עזקין עגיל זה קדשין כמה דאת אמר (יחזקאל ט"ז) ועגילים על אזניך מעזקין וקדשין הם תרגומם של טבעת ועגיל, והם טבעות על האצבעות ונזמי האוזן. , כומז – יש אומרים זה דפוס של רחם ויש אומרים דפוס של דדים מאובבבלי שבת ס"ד ב' קצת שנוי נוסחא בבאור שם זה, ועוד באור שם כומז ע"ד נוטריקון. ותכלית כונת הכתוב בבאור שמות אלו להודיע שהביאו מאלה קרבן לכפר עליהם ממעשה מדין אשר זה היתה תכלית כל המלחמה וסבתה. [ירושל׳ שבת פ"ו ה"ד]. טבעת עגיל וכומז. אמר רב ששת, מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, לומר לך, כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום תורפה מבוכל עיקר עונם במדין בא ע"י הסתכלותם בעבירה כנודע באגדה דחלק ובס"פ בלק, ובדרשה הבאה. .
(שבת ס"ד ב׳) לכפר על נפשתינו. תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה, מפני שזנו עיניהם מן הערוה מגעיין מש"כ לעיל בפ' י"ד בדרשה ויקצף משה. .
(שם שם)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך